לא ניפרד עוד – אביעד כותב על ניק קייב

Nick Cave & The Bad Seeds – No More Shall We Part

בשנת 1997 ניק קייב עשה מהפך, ואת כל מפלצות הכעס והזעם, החליפו מלאכים עצובים ועלי שושנים עצובות שנפלו מהשמיים על אדמה חסרת רחמים. אחרי האלבום ההוא המופתי, The Boatman’s Call, שכבר כתבתי עליו באריכות, היו 4 שנים של שתיקה, והמעריצים האדוקים התפצלו ל2 מחנות:
אלה שיצאו למסע צלב על מנת להשיב לעצמם את קייב הישן, ואלה שגילו את האור מחדש, ודווקא האמינו בלידתו מחדש.
אם Boatman’s היה אלבום פרידה ופצע, אז No More הוא אלבום של החלמה והשלמה. קשה להגדיר את המוזיקה שלו, שהיא כן בכיוון של בלדות, אבל יש בהן משהו מעבר. מתוך עולמות הג’אז של ביל אוונס שמביא איתו מיק הארווי בניחוחות סרג’ גינזבורג, ועד לטרגדיות גוספל שמתחוללות בראשו ההזוי של וורן אליס.
מעל כל זה קייב, בקול בטוח בעצמו, מספר לנו על כמה שהעולם שביר ומחורבן, ועל אהבה ועל אלוהים. זה אולי לא חדש, אבל זה תמיד מרגש. יש באלבום הזה הרבה סבלנות, יכולת הכלה, והליכה קדימה. וגם רוגע, בעיקר רוגע ובגרות. זה מה יש, ועם זה תסתדרו חברים.
אז נכון שזה לא ההרואין במרתפים המטונפים של שנות ה80, ולא הוויסקי הנוזף של שנות ה90. מה זה כן? זה כן בקבוק יין אדום טוב במסעדה עם וילונות מצרפת ואנשים בחליפות יפות מתחת לשמיים של אותו אלוהים.

ככה זה נשמע בלייב