לא, אני לא בא להמליץ לכם על אלבום בן 54 של דילן, HIghway 61 הוא אולי האלבום המלוטש והמוכר יותר אבל המהפכה התחילה עם Bringing It All Back Home.
דילן אומר להחזיר הכל הביתה, אל הדברים הבסיסיים והראשוניים, אל אבן דרך היסטורית של עולם הרוק ופרק חשוב במיתולוגיה הפרטית שלו.
ודווקא אלבום שנקרא ככה ושמו יכול לרמוז על חזרה למקורות דווקא באלבום הזה דילן מתרחק מהצליל הפולקי של ארבעת אלבומיו הראשונים והצד הראשון באלבום כולו חשמלי ומתכתב בעיקר עם הבלוז.
אם תתעמקו בעטיפת האלבום (אחד היתרונות של תקליט לא?) תוכלו למצוא ברחבי החדר כמה מההשפעות על האלבום, בעיקר רוברט ג’ונסון אבל לצידו גם ה Imperssions ואפילו ראבי שנקר.
האלבום נפתח בבום עם הבלוז הפוליטי של Subterranean Homesick Blues, דרך הרוך של She Belongs To Me והחספוס של Maggie’s Farm דילן ממציא את עצמו מחדש וממש לא בפעם האחרונה.
הצד השני אקוסטי ופולקי בעיקרו אבל העיבודים והגישה שונים בהרבה מאלו שאפיינו את אלבומיו הראשונים.
נפתח עם Mr. Tambourine Man ההזייתי והמסתורי, מהשירים שחודשו הכי הרבה פעמים בהיסטוריה, ובצדק.
It’s Alright, Ma, פנינה חשובה מהאלבום הזה ו It’s All Over Now Baby Blue סוגרים את האלבום באופן אינטימי ומהורהר, הכי רחוק שאפשר מהפתיחה הסוערת והפוליטית של האלבום.
זה דילן, בשיאו, נקודה.
BOB DYLAN - TAKING IT ALL BACK HOME

השארת תגובה