השנה מציינים 45 שנים לאלבום הבכורה של טום וויטס, CLOSING TIME, והוא מלווה במהדורה מחודשת על גבי תקליט 180 גרם.

שם האלבום נלקח מהסיטואציה העגומה שבה וויטס ידע לזרוח, בזמן שמרימים את הכסאות על השולחנות, מטלית מטונפת עושה את עצמה מנקה את הרצפה ושיכור יושב על הפסנתר ושר שירים עצובים על אנשים עצובים.
החלק הראשון בקריירה של וויטס, באווירה פולקית-ג’אזית אפלולית, התמקד בכתיבה על אנשי השוליים, סיפורי אהבה שהוחמצו, מוכר הגלידה ועוד דמויות שלא מצאו את מקומן הראוי אצל כותבים אחרים וקיבלו טיפת זרקור בשירים של וויטס.
הקול המעושן ורווי הוויסקי, מלווה בפסנתר (השתוי גם הוא לפי ע”פ שיר מאוחר יותר של וויטס) והכתיבה המושחזת ומלאת ההומור הפכו את האלבום תוך זמן קצר לקאלט וסימנו את הדרך לכמה מאלבומיו שיגיעו לאחר מכן, לפני שוויטס יעשה כמה פניות חדות ולפני שהקול שלו הגדיר מחדש את הביטוי “מעושן”.

TOM WAITS CLOSING TIME

הגעתי לאלבום הזה עוד בימי הצבא שם חבר אמר לי: “תקשיב טוב לאלבום הזה, תמצא שם את השיר הכי עצוב בעולם, קוראים לו MARTHA”.

 

השארת תגובה