Native Tongues – הסיפור של קולקטיב ההיפ הופ מניו יורק
ז’אנר ההיפ-הופ, בעיקר בשנות ה-80 וה-90 היה מזוהה עם אגרסיביות, אלימות, מיניות ועמדה פוליטית מובהקת כנגד הממסד והמשטרה. המאפיינים האלו היו מתבקשים לאור ההצלחה הגדולה של Public Enemy, NWA, ז’אנר הG-Funk שהובילו ד”ר דרה וסנופ דוג, וכמובן היריבות בין 2Pac ו- Notorious B.I.G שכידוע הסתיימה באירועי רצח של כל אחד מהם. אפשר לומר שבעיני חלקים מהציבור נוצר סטריאוטיפ מסוים, שכמובן עם הגזענות שטמועה באמריקה, הייתה תיוג של השחורים ושל ההיפ-הופ כמסוכן, אלים ובוטה.
אך במבט לאחור, יהיה ניתן לראות כיצד גל שלם של הרכבי ואמני היפ-הופ ניסו להציג מציאות ודרך התבטאות אחר לגמרי. מדובר כמובן על הקולקטיב Native Tongues שהתפתח בעיקר בעיר ניו-יורק בשלהי האייטיז ובלט בעיקר בניינטיז. בקולקטיב הזה ניתן יהיה למצוא הרכבי היפ-הופ חשובים ואהובים כמו The Jungle Brothers, De La Soul, A Tribe Called Quest, Queen Latifah, Common ואפילו J-Dilla.
אז מה בעצם ייחד את הקולקטיב הזה, ואת הרכבים שבו? דבר ראשון, כולם גדלו וצמחו מסצנת ההיפ-הופ של ניו יורק. דבר שני, היה ניתן לראות את שיתופי הפעולה בין ההרכבים, והרצון של הרכב מצליח לעזור לאלו שרק מתחילים – לדוגמה, הג’אנגל בראדרס הזמינו את קיו-טיפ להקלטות של האלבום שלהם (ואף להתארח בשיר אחד בו), מה שעזר לו ללמוד על דרכי הקלטה ועבודת אולפן לפני שהתחיל להקליט עם אה-טרייב את אלבומם הראשון. מעבר לכך, את ההרכבים האלו אפיינו היבטים דומים, גם מוזיקליים וגם טקסטואליים.
מבחינה מוזיקלית, ההרכבים האלו התבססו בעיקר על סימפולים מרובים, שחלקם הרב היה של קטעי ג’אז. אפשר לראות את חשיבות הסימפולים האלו באלבומים של אה-טרייב: באלבומם הראשון, People’s Instinctive Travels and the Paths of Rhythm, סמפלו קטעים של הביטלס, לו ריד, פאנקדליק וסטיבי וונדר עבור הפקות שירים שונות. לאחר האלבום הזה, שהצליח והעלה את שמם של אה-טרייב בסצנת ההיפ-הופ, אלבומם השני פרץ לגמרי את התודעה ושינה את פני הסצנה. באלבום, אה-טרייב סימפלו לצד פאנקדליק גם קטעי ג’אז, שנהפכו לעיקר באלבום The Low End Theory מ1991. אך הם לא הסתפקו רק בסמפול קטעי ג’אז, אלא אפילו הזמינו את רון קרטר, מגדולי הבסיסטים בעולם הג’אז, להתארח באלבום.
בצורה דומה, גם האלבומים של דה-לה סול הציגו השפעת רחבת יריעה מבחינת עולם הסמפולים. באלבומם הראשון והחשוב, 3 Feet High and Rising מ1989. כמו אלבומם הראשון של אה-טרייב, דה-לה סול לקחו השפעות לא רק מעולם הפ’אנק והסול, אלא גם מהרכבים כמו סטילי דן וHall & Oats. זה נתן סאונד אקלקטי ומקורי להפקות של הצמד, ואפיין את המוזיקה הזאת בצד הכיפי והמהנה של ספקטרום ההיפ-הופ.
מבחינה טקסטואלית, גם ההרכבים האלו עמדו מנגד הרכבי ההארדקור והG-Funk מהמערב. לעומת קללות, דיבור על פשע, אלימות ומיניות בוטה, התמקדו חברי ההרכבים האלו בכתיבת טקסטים אישיים על חייהם. אז למרות שאפשר למצוא דיבור על סקס ומיניות בחלק מהשירים, ההיבטים האלו מוצגים כחיוביים ואישיים – לדוגמה השיר של קומון, I Used to Love H.E.R מ1994, שמשתמש בדמות אישה שאהב בעבר, ועם הזמן השתנתה ודרכיהם נפרדו כאלגוריה למוזיקת ההיפ-הופ. קומון מקביל בין האגרסיביות שהשתלטה על ההיפ-הופ לדרך בה גברים מתנהגים ומתייחסים לנשים, ועל השינויים שמעיבים על הקשר שלו עם האישה/היפ-הופ. לצד טקסטים אישיים הרשו לעצמם ההרכבים האלו גם להתבדח ולא לקחת את עצמם ברצינות וביחד עם המבט החיובי שלהם הוביל מבקרים להגדיר את דה-לה סול, לדוגמה, “כהיפים”.
ההרכבים השונים האלו המשיכו ליצור במהלך הניינטיז וזכו להצלחה רבה, גם ביקורתית וגם מסחרית. לא רק שהסאונד הייחודי שלהם השפיע על העולם האלטרנטיבי של ההיפ-הופ, הוא הוביל להיווסדות תת-ז’אנרים בהיפ-הופ כמו הג’אז-ראפ, ולהעלאת הסטטוס הביקורתי של ההיפ-הופ בצורה חיובית בעייני רבים.
