תולדות ההיפ הופ (אבל בקצרה)

היפ הופ הוא ככל הנראה הז’אנר הכי פופולרי בעולם כיום אבל ההתחלה לא הייתה כל כך מבטיחה.
רוצים לדעת איך הכל התחיל?
ז’אנר ההיפ-הופ התחיל בניו-יורק של שנות ה-70, כשגל הגירה גדול מהקריביים הגיע לשכונות עניות בניו-יורק. כור ההיתוך שנוצר בין שכונות האפרו-אמריקאים ואלו של תושבי הקריביים הובילו ליצירת סגנונות חדשים של מוזיקה. הבסיס של ההיפ-הופ נוצר במסיבות רחוב בשכונות הברונקס, כשדיג’יים היו מתקלטים שירי פאנק, סול ודאב. לאט לאט הם היו מתחילים לחזור ולנגן שוב ושוב את “הברייק” – קטעי המעבר האינסטרומנטליים שלרוב היו קטעי פרקשן וביטים מרכזיים בשיר. כדי להמשיך את הקטעים מעבר לכמה השניות הבודדות שהם היו מופיעים בשירים, הדיג’יים היו משתמשים בשני פטיפונים (או יותר) ומנגנים את אותו התקליט, וכשהקטע היה עומד להיגמר בפטיפון אחד הם היו עוברים לשני וככה ממשיכים את הביט. בנוסף למוזיקה, המסיבות האלו כללו גם מנחה (Emcee) שהיה מדבר תוך כדי השירים וכך הוביל להיווסדות הראפ. חשוב לציין שהמושג ראפ הינו חלק מתרבות ההיפ-הופ, שכללה ארבעה מרכיבים עיקריים:
1) דיג’יי שמנגן מוזיקה
2) מנחה/ראפר
3) אומני גרפיטי
4) ריקודי ברייקדאנס.

מסיבות רחוב לרוב כללו את כל הארבעה, כשכנופיות רחוב היו מתחרות אחת מול השנייה בכל ההיבטים האלו – אירועים שעבור רבים מהקהילה עודדה יצירתיות במקום הדרדרות לעולם הפשע.
מכיוון שמכל המרכיבים האלו אומנות המוזיקה היא הקלה ביותר להפיץ בצורה מסחרית (לעומת גרפיטי וריקודים), הראפ הפך להיות סימן ההיכר וסוג האומנות הפופולרי ביותר מתרבות ההיפ-הופ.

ההיפ-הופ המוקדם התאפיין בחוסר מורכבות בתוכן המילים וביטים והפקה לא מורכבת. רוב השירים בתקופה הזאת היו מושפעים והשתמשו בקטעי דיסקו עבור הבסיס עליו הראפרים שרו, לרוב שירים על מסיבות.
שירים קלאסיים מהתקופה הזאת הם “”Rapper’s Delight של Sugarhill Gang וPlanet Rock של אפריקה במביסטה.

ם מעבר הזמן לשנות ה-80 הגיעו טכנולוגיות חדשות שעזרו להתפתחות הז’אנר. הרולאנד TR-808 היה מכונת תופים שאפשר ליצור ביטים בלי צורך בתופים אמיתיים. בנוסף, סמפלרים אפשרו לסמפל ביותר קלות.
סימפול משמעו לקיחת קטע/ברייק משיר קיים ולהשתמש בו כדי ליצור ביט מחדש. שני האמצעים האלו אפשרו ליצירת ביטים והפקות מורכבות ומעניינות יותר.
עם כך, הופיעו באמצע שנות ה-80 כמה הרכבים חשובים שהתחילו לשנות את כיוון הז’אנר והוגדרו כ”New School” – הביסטי בויז ו Run DMC שסמפלו קטעי רוק מלהקות כמו לד זפלין או יצרו ביטים מגיטרות כבדות.
שני ההרכבים האלו היו חתומים בלייבל החדש Def Jam, שהיווה בסיס חשוב להרכבים החשובים ביותר בתקופה הזאת של ההיפ-הופ ואליהם הצטרפו גם Public Enemy ו-LL Cool J.

לא רק שההפקות המוזיקליות השתפרו, גם הטקסטים של הראפ נהיו מורכבים יותר. הרכבים כמו Public Enemy התחילו לכתוב טקסים על חוויות השחורים בשכונות העניות והכעס שלהם על מצבם.
התקופה הזאת הקפיצה את הז’אנר והפכה אותו לפופולרי ביותר, כשלצד ההרכבים האלו הצטרפו גם Slick Rick, Eric B. & Rakim, Boogie Down Production וBig Daddy Kane.
עבור אוזניים מודרניות ההפקות של התקופה הזאת אולי יישמעו מעט מיושנים, מכיוון שהטכנולוגיה, למרות התפתחותה, עדיין לא הייתה קלה לשימוש.
התופים האלקטרוניים וטכנולוגית הסימפול המוקדמות ביחד עם ההפקות המינימליסטיות העניקו סאונד ייחודי לתקופה הזאת של ההיפ-הופ שקשה לא לזהות ולמקם ברצף ההיסטורי.

סוף שנות ה-80 התחילו את מה שייקרא בימים כתור הזהב של ההיפ-הופ, תקופה שתמשך עד לסוף שנות ה-90. התקופה הזאת אופיינה בהתפתחות נוספת של הז’אנר והתפצלותו לתת-ז’אנרים מרובים ושונים,
בנוסף לייצוב מעמדו של ז’אנר ההיפ-הופ כאחד המרכזיים והחשובים בעולם המוזיקה.

ההרכב הבולט הראשון בתקופה זו היה N.W.A. ההרכב, שכלל בין חבריו את דר. דרה ואת אייס-קיוב, היה אחד הראשונים בזרם ההיפ-הופ שנקראה גנגסטה ראפ.
הגאנגסטה ראפ כלל שפה בוטה וקללות, האדרת סגנון החיים של הגנגסטר, כנופיות הרחוב והפשע. NWA
הביעו בנוסף גם טקסטים פוליטיים ואנטי-ממסדיים ומשטרתיים, והשיר Fuck tha Police הוביל לחרמות מתחנות רדיו ואת ה-FBI לסמן את ההרכב.
למרות או אולי בזכות הרעש שנוצר מסביב לשפה והתכנים הבוטים של ההרכב, אלבומם הראשון Straight Outta Compton(1989) הפך להצלחה כבירה והזניק את ז’אנר הגנגסטה וההארדקור ראפ.
את הז’אנר הזה יקדמו אייס-קיוב ודר. דרה אחרי פירוק ההרכב ב1991, כששניהם החלו קריירת סולו מצליחה.

דר. דרה הקים ביחד עם סוג’ נייט את הלייבל Death Row Records, והחתים את סנופ דוג, דה דוג פאונד ואת טופאק.
הלייבל הפך להיות מרכז סצנת ההארדקור בחוף המערבי (לוס אנג’לס), כשבחוף המזרחי (ניו-יורק) עמד הלייבל Bad Boy Records שחבריו מנו את ביגי סמולס ופאף דדי.
היריבות בין שתי הסצנות נוצרה לאחר שטופאק האשים את ביגי (שניהם היו חברים) בניסיון התנקשות בחייו לאחר שטופאק נורה. היריבות התאסלמה במהרה כשבשירים של האומנים בשני הלייבלים הוטחו עלבונות כלפי הצד השני.
הפופולריות העולמית של שתי הסצנות ביחד עם היריבות והאלימות הגוברת בין השתיים הובילו לשניים מהאירועים התקשורתיים המוכרים בהיסטורית ההיפ-הופ, כשטופאק נרצח ראשון ב1996 בהתנקשות ירי בלאס וגאס. לאחר הרצח שלו כל החשדות הופנו כלפי ביגי, שהכחיש זאת נחרצות, שגם הוא נורה למוות בלוס-אנג’לס שנה לאחר מכן.

לצד ביגי עלו עוד אומני הארדקור בחוף המזרחי, אלא שהם נמנעו מלהיות מעורבים ביריבות זאת. Nas והוו-טאנג קלן הפכו להיות חלק מרכזי מהראפ בשנים אלו.
ה Wu Tang Clan בעיקר היוו שינוי מהותי בסאונד ובתדמית של הראפ. את הדימוי המרכזי שלהם בנו חברי ההרכב סביב סרטי קונג-פו ישנים – שם האלבום הראשון שלהם, Enter the 36th Chamber מבוסס על Enter the Dragon (נמר דרקון) של ברוס לי וThe 36th Chamber of Shaolin.
הייחודיות של ההרכב היה גם הרצון שלהם להקליט אלבומי סולו בנפרד מההרכב הראשי בלי לפרק את ההרכב. כך כל אחד מחברי הוו-טאנג יכול היה להקליט באיזה לייבל שהוא רצה את אלבום הסולו שלו ואז לחזור ביחד להקליט עם שאר חברי ההרכב את האלבומים המרכזיים של ההרכב.

לצד זרם ההארדקור ראפ, צמח לו בשלהי שנות ה-80 ותחילת שנות ה-90 זרם ראפ אחר לחלוטין. תחת הקולקטיב Native Tongues חברו יחדיו מספר הרכבים, ביניהם De La Soul, A Tribe Called Quest, The Jungle Brothers & Black Sheep.
ההרכבים האלו בחרו בסאונד שונה לחלוטין מאלו של זרם ההארדקור – הסאונד של הקולקטיב הזה הושפע בעיקר מג’אז, כשהטקסטים שלו מתנגדים לדימויי הפשע והאלימות של ההארדקור אלא בטקסטים חיוביים ואישיים שהתמקדו בחוויות האישיות של האומנים, בין היתר חייהם הפרטיים והרומנטיים וגם על שורשיהם האפריקאיים.
אה-טרייב ודה לה סול בעיקר פתחו את הדרך עבור הפקות מוזיקליות מגוונות ומיוחדות עם האקלקטיות של מקור הסימפולים שלהם (כמו סטילי דן, סטיבי וונדר וארט בלייקלי). השפעות הג’אז-ראפ האלו הגיעו גם להרכבים אחרים שלא היו חברים בקולקטיב הזה, כמו Digable Planets, The Roots, Common ו-J Dilla, שיפיק לאה-טרייב ודה לה סול אלבומים בהמשך דרכם.
סאונד הג’אז ראפ משפיע עד היום, כשאלבומו השני של קנדריק למאר, To Pimp a Butterfly הציג חזרה גדולה לסגנון זה.

לצד כל ההרכבים והאומנים האלו צמחו להם גם אין ספור הרכבים אחרים במקומות אחרים ולא רק בשני החופים המרכזיים, כמו Outkast ו Goodie Mob שהתחילו את סצנת הראפ של אטלנטה, ההיפ-הופ האינסטרומנטלי של DJ Shadow, ועוד הרכבים מצליחים ורבים כמו Pharcyde, KMD (בו התחיל MF DOOM), Mobb Deep, Black Sheep ועוד הרבה אחרים.

תור הזהב של ההיפ-הופ נגמרה סביבות סוף שנות ה-90, בדיוק עם עלייתם של מספר אומנים חשובים ומוכרים, כמו אמינם, ג’יי-זי, הפוג’יז, DMX והמשך התפתחות הז’אנר.
תקופה זאת התחילה להראות ניצנים ראשונים של ההיפ-הופ האלטרנטיבי שאומנים כמו קניה ווסט יהפכו למהותיים במאה החדשה, וגם את שבירת הגבולות בין ז’אנרים שונים כמו השילוב של ראפ ומטאל עם הרכבים כמו Rage Against the Machine, קורן ולימפ ביזקיט.

סאונד ההיפ-הופ ימשיך ויתפתח ויגיע לכיוונים חדשים ושונים ועם הזמן יהפוך לז’אנר המושמע ביותר, ולכן זה חשוב לזכור מאין הוא הגיע ואת כל צליליו וזרמיו השונים. מה שבטוח, ההיפ-הופ לא הולך לשום מקום בקרוב.