Lou Reed – Berlin

אביעד ממליץ:
בשנת 2006, קצת אחרי שסיימתי את הצבא שלי, טסתי לברלין עם ידידה לפסטיבל רוק. יום אחד כשהסתובבנו ברחובות, נתקלתי בשלט ענק עם פנים מוכרות. זה היה לו ריד. מהרתי למשרד הכרטיסים וקניתי, שורה 2, כסא 17.
לו ריד מבצע את כל האלבום “ברלין”, בברלין! ואוו. רק יום לפני זה נהג מונית ותיק הוריד אותי איפשהו על הכביש בכניסה ליער שרק נהגי מונית ותיקים מכירים, באחד הקצוות של העיר. נסענו לראות את הקבר של ניקו, הזמרות היפה מהאלבום ההוא עם הבננה שכולם מכירים.
לא היו שם דובים, אבל גם לא ממש היה ברור לאן אנחנו הולכים. בסוף הגענו והתחיל לרדת גשם.
נחזור לסיפור… קצת אחרי שקניתי את הכרטיס להופעה, הלכתי לאכול פיצה, ובפיצה שכחתי את הכרטיס, עברה חצי שעה ושמתי לב שהוא איננו. חזרתי מבוהל בריצה לפיצה, והוא חיכה לי שם. לקחתי, והלכנו.
“ברלין” של לו ריד, אלבומו השלישי, ואולי העצוב ביותר לצד “קסם ואובדן” (במקרה או שלא, שני האלבומים האהובים עליי של ריד). הוא נפתח בנגינת פסנתר עגומה ומהפנטת. האלבום הוא מעין אופרת רוק של החיים הקשים,
סיפור על אנשים שאיבדו הכל, הסמים והזנות, והילדים שנלקחים ע”י רשויות הרווחה, והמוות שמחכה בפינה, והסוף הרע. ברלין הגיע אחרי שני אלבומי גלאם רוק, ואחד מהם שהניב להיטי ענק,
וזכה לחופש יצירתי מלא. אבל אף אחד לא ציפה לאלבום כל כך מלנכולי. בניגוד להרבה מאלבומיו של ריד, הוא גם זוכה להפקה שמנה ועשירה של בוב אזרין, ולא מסתפק ברוק נ’ רול בסיסי.
נכנסתי לאולם והתיישבתי, ריד עמד מולי בגופיה, כשהורידים שלו צעקו החוצה. המחזה התחיל, הוידאו ברקע, מקהלת הילדות שהגיע מלונדון כמו מקהלה יוונית של יתומות. משיר לשיר זה הולך ומתעצם,
כשריד מגיע לאחד השירים האהובים עליי, כבר נפלה גם דמעה על הרצפה, ואולי היה אפשר לשמוע את ההד שלה באולם האופרה העתיק והמלכותי.
“אבל היא לא מפחדת למות, כל החברים שלה קוראים לה ‘אלסקה’, כשהיא לוקחת ספידים הם צוחקים ושואלים אותה- מה עובר לך בראש?”
הלב נסדק, וריד חודר דרכו. השירה שלו באלבום הזה כנה, אולי כנה מידי. “הם לקחו לה את הילדים, בגלל שהיא עושה את זה עם אחיות ואחים, ועם כל אחד אחר, וגם עם כל השאר”.
בסוף השיר בכי קורע לב, והמוזיקה ממשיכה לפי התווים, שחליל מעט תמים, כמו נגינה של ילד, מתנגן ברקע. ואם כל זה לא היה קשה מספיק, אז בשיר הבא יש מערבולת שלמה של רגשות,
וגם התאבדות ופרידה. “זה המקום בו היתה מניחה את ראשה/ כשהלכה למיטה בלילה/ וזה המקום בו ילדינו נוצרו/ אור נרות מאיר את החדר הלילה/ וזה המקום בו היא חתכה את פרק כף היד בלילה מוזר וחסר תקווה.”
אח”כ הם ירדו מהבמה, וחזרו עם כמה להיטים. מההופעה הזו נשארה לי גם למזכרת מפרט צהוב שעליו השם באנגלית- לו ריד.