Gary Moore – After Hours

גל ממליץ:
כפוץ של בלוז, אני לא מסוגל להקשיב לאף אלבום שיצא אחרי שנת 75, אפילו על סטיבי ריי ווהן די ויתרתי. מסוף שנות ה70 הז’אנר הבועט והשורשי הפך לקיטשי וגדול מהחיים (בקטע רע). המוביל העיקרי של המהפך השלילי הוא קלפטון ואיתו גם גארי מור. שניהם התעקשו לדבוק בסאונד האייטיזי המהודק, המקומפרס והמופק מדי שליווה את הבלדות קורעות הלב שלהם והפך את הסגנון ל”לא מגניב” בשום צורה. אחרי כל ההשמצות אגש לעיקר – לגארי מור (שאותו כאמור, איני אוהב) יש אלבום אחד שהצליח לחדור את חומת הטהרנות שלי – After Hours. שאמנם נשען ברובו על הסאונד המנופח אבל עושה זאת ביופי ועידון מופלאים. עם כמה שירים שחוזרים לשורשים (אחד מהם ביחד עם B.B. King) ונגינה שומטת לסתות. האהוב עליי הוא Jumpin’ At Shadows שביצע במקור דסטר בנט ומונגן כאן על הגיבסון לס פול האגדית של פיטר גרין. ולמרות שהראה סימני התאוששות, האלבומים הבאים של מור חזרו למחוזות הקיטש הלעוס ואני חזרתי לא לאהוב אותו.