טרנטינו – סקירת פסי הקול של הגאון
האם יש במאי קולנוע שמזוהה יותר עם פסקולים מעולים מאשר קוונטין טרנטינו?
הרבה לפני שהצטרף למשפחת פיק הוכיח טרנטינו כי יש ביכולתו לא רק את הכישרון לכתוב תסריטים מצחיקים עם דיאלוגים שנונים, אלא גם לשלב בסצנות רבות בסרטיו בדיוק את השיר הנכון שיהפוך אותן לאייקוניות.
כיאה גם לבמאי שפרץ לתודעה בתחילת שנות ה-90, אפשר לראות בטרנטינו מעין דיג’יי או מפיק היפ-הופ: לא רק שאת רוב סרטיו הוא בונה מרפרנסים לסרטים שונים וישנים אותם הוא אוהב, הוא עושה זאת גם בבחירות המוזיקליות שלו – כמו דיג’יי, טרנטינו משלב ז’אנרים שונים ומתאים את השיר הנבחר לרגע הנכון עבור הקהל שלו (הצופים).
וכמו מפיק היפ-הופ, הוא לוקח שירים ישנים ונשכחים ומוצא עבורם שימוש חדש ועכשווי ביצירה החדשה שלו.
כבר מתחילת סרטו הראשון, כלבי אשמורת (1992), טרנטינו הציג את יכולותיו המוזיקליות. לאחר שיחה ארוכה בה שמונת הדמויות הראשיות מדברות על טיב השארת טיפים במסעדה ומפרקים לגורמים את המשמעות שעומדת מאחורי השיר “Like a Virgin” של מדונה, יוצאים שמונת הגברים הלבושים בחליפות שחורות מהמסעדה למטרתן – לשדוד יהלומים. את הרגע הזה, בשיא המגניבות, טרנטינו מצלם בהילוך איטי כשברקע השיר “Little Green Bag”, שיר רוק סיקסטיזי של הלהקה George Baker Selection. השיר מהווה דוגמה טובה לסגנון המוזיקה והשימוש המיוחד שטרנטינו עושה עם מוזיקה: מוזיקה ישנה, לרוב משנות ה-60 וה-70, בה הוא משתמש כדי להעצים את הרגשות העולות מהסצנה, או בצורה אירונית והפוכה מהסצנה. דוגמה לשימוש האירוני של טרנטינו היא הרגע המוזיקלי בכלבי אשמורת שנהפך מיידית לאחד הזכורים ביותר מסרטיו – בו מר בלונד מענה שוטר וחותך לו את האוזן, תוך כדי שהוא רוקד לצלילי השיר “Stuck in the Middle With You”, עוד שיר רוק קליט מהסבנטיז של להקת Stealers Wheel. את שאר הסרט אפיין טרנטינו דרך שימוש מתמשך בתוכנית רדיו פיקטיבית, לה הוא קרא K-Billy’s Super Sounds of the Seventies Weekend””, תוכנית מיוחדת עבור סוף-השבוע, שמלווה את הסרט שגם הוא מתרחש על פני סוף-שבוע אחד. כיאה לשמה, התוכנית מנגנת שירים מהסבנטיז, וביחד עם פרשנות השדרן, מוסיפה נפח גדול לאווירה הקלאוסטרופובית של הסרט.
הצלחת סרטו הראשון אפשרה לטרנטינו להגדיל את קנבס היצירה שלו, ולכן עבור סרטו השני הוא יצר סרט המורכב כמו פסיפס, משלושה סיפורים שונים שמשחקים עם הזמן והנרטיב. הסרט הזה הוא כמובן ספרות זולה (1994), שהפך מרגע הפרימרה שלו בפסטיבל קאן (שם זכה במקום הראשון) ועד להיום לקלאסיקה ששינתה את פני הקולנוע. הסרט, שמתמקד בכמה דמויות שונות המעורבות עם עולם הפשע של לוס-אנג’לס, זכור לא פחות עבור הפסקול המדהים שלו כמו עבור הדיאלוג השנון והדמויות הבלתי נשכחות שבו. עבור פסקול הסרט, טרנטינו הרחיב את הסגנונות והז’אנרים של השירים מעבר לרוק סבנטיז, כדי להכניס גם מוזיקת סרף, פופ וסול לתוך המיקס. הבחירה במוזיקת סרף, שמתאפיינת בגיטרות רוק עם הרבה אפקט רברב כדי לדמות גלים נשברים, הייתה עבור טרנטינו אינסטיקטיבית – עבורו, מוזיקת סרף נשמעה כמו גרסת הרוק אנד רול לפסקולים של אניו מוריקונה (אליו נגיע בהמשך), כמו מערבון ספגטי בגרסת הרוק. מוזיקת הסרף מופיעה כבר בתחילת הסרט, כשאת הקרדיטים של הסרט מלווה הקטע האינסטרומנטלי המוכר של דיק דייל, מיזרלו (בעצמו קאבר לנעימה ערבית ישנה, שבהמשך גם יסומפל בידי הבלאק אייד פיז בשיר Pump It). הקטע מכניס את הסרט להילוך מהיר שלא ירפה לכל אורכו, כשגיטרות הסף מעלות דימויים של שמש, גלשנים ומסיבות חוף המאפיינים את לוס-אנג’לס אך גם עומדים בניגוד לעולם הפשע האפלולי (אך הומוריסטי) שיצר טרנטינו. את שאר הסרט ימשיך טרנטינו לאפיין באמצעות שירים, שאת חלקם הוא לקח מאוסף התקליטים האישי שלו וחלקם הוצעו לו בידי חבריו. אחרי שמיזרלו והקרדיטים נגמרים מתנגן “Jungle Boogie” של Kool & the Gang, בסצנה הראשונה בה ג’ולס ווינסנט מופיעים ומדברים על ההבדלים במקדונלדס באמסטרדם לעומת אמריקה ומדגיש את האקלקטיות שהביא טרנטינו לפסקול הסרט. עוד סצנות וקטעי פסקול זכורים מהסרט הם כמובן השימוש בשיר “Son of a Preacher Man” של דאסטי ספרינגפילד כשוינסנט (טרבולטה) פוגש לראשונה את מיה וואלאס (אומה ת’ורמן), סצנת הריקוד של טרבולטה ות’ורמן לצלילי “You Can Never Tell” של צ’אק ברי, ואת הקאבר של Urge Overkill לשיר ” Girl, You’ll Be a Woman Soon” של ניל דיאמונד, שמתנגן כשהשניים חוזרים לדירתה של מיה שם היא נוטלת מנת יתר של הרואין. כל השירים האלו, ביחד עם הסצנות האייקוניות שהם ליוו, עזרו לסרט להפוך להצלחה הגדולה שהוא, אך גם הפך את הפסקול לאחד המוכרים ואהובים בהיסטוריה, ולמכור מיליונים של עותקים ברחבי העולם.
סרטו הבא ושלישי במספר של טרנטינו היווה דוגמה לדרך בה הוא בוחר ז’אנרים ישנים ופחות פופולריים אותם הוא אוהב ומעדכן אותם – ג’קי בראון (1997) הוא גרסתו ומחוותו של טרנטינו לסרטי הבלאקספלוייטיישן משנות ה-70. הסרטים האלו, ששמם מתרגם לסרטי ניצול שחורים, היו סרטים “שניצלו” תכנים בוטים כדי לגרות קהל (סרטי ניצול היו ידועים לשמצה עבור האלימות, עירום ומין שהיו עיקרם). סרטי הניצול השחורים לקחו את הנוסחה הזאת והשתמשו בה עבור קהל צופים שחור, דרך דמויות שחורות ראשיות, כשבתחילת דרך הז’אנר הזה גם כללו היבטים וביקורת פוליטית על מצבם של השחורים באמריקה. טרנטינו, שגדל על הסרטים האלו, לקח הרבה מאפיינים מהסרטים האלו, שהעיקרי בהם הוא ללהק בתפקיד הראשי את פם גרייר, הכוכבת הגדולה של הסרטים המקוריים כמו פוקסי בראון וקופי. ההתבססות והמחווה לסרטי הבלאקספלוייטיישן היוותה גם עוד אפשרות עבור טרנטינו להציג את הייחודיות שלו בבניית הפסקול לסרט. את הסרטים המקוריים לרוב ליוו פסקולים שנכתבו ובוצעו בידי כמה מהאומנים השחורים החשובים של שנות ה-70: סופרפליי של קרטיס מייפילד, שאפט של אייזק הייז, Trouble Man של מרווין גיי, קופי של רוי איירס והרשימה עוד ארוכה. חלק גדול מהפסקולים האלו נהפכו לאיקוניים ומוכרים גם בנפרד מהסרטים, כשהם נחשבים מאלבומי הפאנק-סול הגדולים בהיסטוריה. אם כך, טרנטינו לא חסך כשהוא הגיע לבחירת השירים: שוט הפתיחה של הסרט, בו דמותה של ג’קי חוצה את שדה התעופה (היא עובדת כדיילת) – בשוט שמהווה מחווה לשוט דומה לסרט “הבוגר” האהוב, ג’קי זזה על המשטח הנע בצורה שמציגה כיצד היא עומדת במקום גם כשהיא זזה, בעוד ברקע מתנגן השיר האדיר “Across 110 Street” של בובי וומק מהסרט עם אותו השם. כמו בסרטיו הקודמים, גם בבחירת הפסקול הנוכחית טרנטינו עבר על אוסף התקליטים שלו במהלך כתיבת התסריט ובחר קטעים שלטענתו נתנו זהות וייחודיות לדמויות ולסרט, במקרה של ג’קי בראון זה הוביל לבחירת שירים של עוד אומני פאנק-סול מוכרים וגדולים – ביל ווית’רס, מיני ריפרטון והדלפוניקס, לצד עוד אומנים פחות מוכרים, כמו האחים ג’ונסון. במידה מסויימת, אפשר לומר שטרנטינו הצליח ליצור פסקול בלאקספלוייטיישן שגם מהווה מכתב אהבה לז’אנר, וגם הצליח להפוך לאחד הטובים בו.
אם ג’קי בראון סגר עבור טרנטינו את שנות ה-90 בצורה רגישה ומעט נוסטלגית, להרוג את ביל פתח עבורו את שנות האלפיים בצורה מדממת ואלימה. סרט המחווה של טרנטינו לסרטי אומנויות הלחימה האסיאתיים (אותו הוא חילק לשני חלקים מפאת אורכו) הציג טרנטינו מעט שונה – בעוד בסרטיו הקודמים הייתה אלימות, להרוג את ביל הרגיש כמו טרנטינו בלי רסן, כשהוא משחרר את כל אהבתו המדממת לסרטים האסיאתיים שאהב כנער. הסרט(ים), שהוא מעין שילוב של מערבון נקמה וסרטי לחימה, עוקב אחרי ביאטריקס קידו (אומה ת’ורמן), רוצחת שכירה לשעבר שיוצאת למסע נקמה אחרי מעסיקיה לשעבר שניסו להורגה. להרוג את ביל במידה מסויימת הציג גם את טרנטינו במלוא כוחו “כמפיק היפ-הופ קולנועי”- כמעט כל סצנה בסרט מהווה רפרנס או מחווה לסרטי אומנויות לחימה; בין אם זה החליפה הצהובה שדומה לזאת של ברוס לי, הליהוק של סוני צ’יבה (כוכב גדול של סרטי אומנויות לחימה באסיה) כמאסטר שמלמד את ביאטריקס אומנויות לחימה, ועוד שלל רפרנסים קטנים יותר שטרנטינו שזר בכל הסרט. כפי שעשה בסרטיו הקודמים, גם בסרט הזה טרנטינו רצה להשוות את האנרגייה והגישה לסרטים עצמם דרך הפסקול. עבור כך הוא הביא את RZA, אחד ממפיקי ההיפ-הופ הכי גדולים וחשובים בהיסטוריה, שהיה הלב האומנותי והכוח המניע העיקרי של ה-Wu Tang Clan, כדי שיפיק את פסקול הסרט. עבור להרוג את ביל חלק 1, RZA וטרנטינו הלכו לכיוון יותר קיצבי – הפסקול משלב בין קטעים אינסטרומנטליים מקוריים של RZA, קטעים מפסקולי סרטי אומנויות לחימה קלאסיים וסרטי אקשן הוליוודים נשכחים. שלושת הקטעים המוזקליים הכי זכורים ואיקוניים מהסרט הם הפסקול של ברנרד הרמן לסרט Twisted Nerve, שטרנטינו הפך לשריקה ששורקת הדמות אל דרייבר כשהיא בדרכה להרוג את ביאטריקס; הרועה הבודד, ניגון החליל של ג’ורג’ זמפיר שמלווה את דמותה של אורן-רישי, וכמובן את “Bang Bang (My Baby Shot Me Down)” שמבצעת ננסי סינטרה.
עבור להרוג את ביל חלק 2, שהוא פחות קצבי והרבה יותר איטי ומהורהר, טרנטינו וRZA בחרו בפסקול שהתאים לאווירה הזאת. אל RZA התווסף גם הבמאי רוברט רודריגז, חברו הטוב של טרנטינו. רודריגז ביקש רק דולר אחד (!) עבור עבודתו, וטרנטינו החזיר לו את הטובה כשהוא ביים סצנה אחת בסרטו של רודריגז, עיר החטאים, עבור סכום דומה. אם כך, רודריגז וRZA יצרו פסקול שגם אם הוא יותר רגוע מקודמו, עדיין מכיל את אותם ההיבטים – לצד הקטעים האינסטרומנטליים של RZA ורודריגז, בחלק ב יש גם שימוש נרחב בקטעים של המלחין הדגול אניו מוריקונה לצד שיר של ג’וני קאש. אך אולי הקטע הכי זכור הוא השיר “About Her” ששר מלקולם מקלרן, בו מקלרן סימפל את השיר המצויין של הזומביס, “She’s Not There” ויצר שיר שאי אפשר להשאר אדיש אליו.
סרטו הבא של טרנטינו, חסין מוות (2007), היה הניסיון שלו ושל רודריגז ליצור חוויה קולנועית שתדמה את סרטי האקספלוייטיישן (הניצול) האמריקאיים עליהם הם גדלו תחת הכותרת “גריינדהאוס”. כל אחד מהם ביים סרט שבכוונה מושפע ומוצג כמו סרט דל תקציב וזול משנות ה-70, ואת שני הסרטים הקרינו יחד לצד טריילרים מופרכים שבמאים נוספים (כמו אדגר רייט) יצרו עבור סרטים לא אמיתיים כדי להקנות לצופים חוויה שתדמה את הסליזיות של הצפייה בסרטים המקוריים, שהייתה כל כך מהנה עבור טרנטינו ורודריגז. הסרט של טרנטינו, שמסיבה לא מוצדקת נחשב לכשלון אומנותי, גם התאפיין בפסקול שהחזיר את טרנטינו חזרה לשנות ה-60 וה-70 אותם הוא אוהב. לצד שימוש בקטעי פסקול מסרטים ישנים, טרנטינו שזר בפסקול שירים של הרכים מוכרים כמו T-Rex לצד הרכבי רוק ובלוז לא מוכרים. אומנם הפסקול לא זכה להכרה ואהבה כמו שאר סרטיו של טרנטינו, וזאת כנראה יותר בגלל חוסר האהבה לסרט מאשר לאיכות הפסקול, אך הוא מספק הכרות עם שירים נהדרים של אומנים שכנראה חלק גדול מהעולם לא היה מכיר ללא עזרתו של טרנטינו.
לאחר חוסר ההצלחה של חסין מוות, חזר טרנטינו עם סרטו השישי ואחד האהובים ביותר – ממזרים חסרי כבוד (2009). הסרט, שעוקב אחרי חבורת ציידי נאצים המובלים על ידי סגן אלדו (בראד פיט), ואחרי שושנה (מלאני לורן) יהודיה שרוצה לנקום ברצח הורייה בידי האנס לנדה (כריסטוף ואלץ), הציג גרסה נוספת למערבון נקמה של טרנטינו – הפעם במעטה סרט מלחמה. עבור הפסקול טרנטינו רצה להגשים חלום ילדות שלו ולעבוד ביחד עם אניו מוריקונה, שרבים מקטעיו כבר הופיעו בסרטיו הקודמים של טרנטינו. מסיבות לא ברורות מוריקונה לא הלחין את הסרט, אך טרנטינו עדיין השתמש בקטעי עבר שלו מסרטים קודמים, כמו שימוש בעוד קטעי פסקול מסרטים ישנים ופחות מוכרים במהלך הסרט. הפסקול, שמורכב כמעט רק מקטעי פסקול ישנים, מכיל שיר מוכר אחד (שגם הוא נכתב עבור סרט ישן) – “Cat People (Putting Out Fire)” של דיויד בואי שמלווה את הסצנה בה שושנה מתארגנת לקראת בואם של הנאצים לבית הקולנוע שלה.
אם שלושת סרטיו הקודמים היו וריאציות שונות על בסיס ז’אנר מערבון הנקמה, סרטו השביעי של טרנטינו היה בדיוק זה – מערבון נקמה קלאסי. ג’אנגו ללא מעצורים (2012), שמהווה הומ’אז לדמות עם שם דומה מסדרת סרטי מערבוני ספגטי משנות ה-60, הציג שוב את עניינו של טרנטינו גם בתרבות השחורה. במקום לעקוב אחרי דמות לבנה כמו בסדרה המקורית, טרנטינו הפך את ג’אנגו (ג’יימי פוקס) לעבד שחור, שבעזרתו של ד”ר קינג שולץ (כריסטוף ואלץ) משתחרר מהעבדות והשניים יוצאים למסע כדי לשחרר את אשתו של ג’אנגו מבעליה. כמו בסרטיו הקודמים, גם בפסקול של ג’אנגו השתמש טרנטינו בקטעי פסקול מסרטים ישנים ופחות מוכרים. אך החידוש של הפסקול היה מהותי, גם משטר הפסקולים של טרנטינו וגם בז’אנר המערבונים: טרנטינו ביקש מכמה יוצרים לכתוב שירים מקוריים עבור הסרט, ביניהם שירים של ריק רוס וג’יימי פוקס, ג’ון לג’נד וגם שיר מקורי של אניו מוריקונה ביחד עם הזמרת אליסה. בנוסף לשירים המקוריים האלו, נוצר גם רמיקס נהדר המשלב בין ג’יימס בראון לבין 2Pac. השירים האלו, הנמצאים על הגבול בין פאנק-סול והיפ-הופ, היוו שילוב מיוחד וחדשני בין מוזיקה שחורה לבין ז’אנר המערבון (שמבחינה היסטורית היה כמעט תמיד על דמויות לבנות). למרות התהייה איך הז’אנרים המוזיקליים האלו ישתלבו בתוך ז’אנר המערבון, סרטו של טרנטינו השכיח דאגות אלו, כשהשירים הרגישו יותר ממתאימים במהלך הסרט.
עשיית מערבון נקמה רשמי (לעומת וריאציות שונות עליו) כנראה השבה אושר רב לטרנטינו, כי סרטו השמיני של טרנטינו, שמונת השנואים, המשיך את עיסוקו שהחל בג’אנגו – שימוש במערבון כדי לחקור ולבחון את יחסי הכוחות והגזע בין הלבנים לשחורים באמריקה. כמו הפסקול הקודם, גם הפסקול לשמונת השנואים היווה חידוש עבור טרטינו, אך בצורה שונה ומהותית – היה זה הפסקול הראשון לסרט של טרנטינו שכמעט כולו היה פסקול מקורי שהולחן במיוחד עבור הסרט. מעבר לכך, הפסקול הגשים חלום ישן וחשוב עבור טרנטינו – לעבוד ביחד עם אניו מוריקונה. לאחר שהשתמש בקטעים רבים של המלחין האיטלקי האהוב ברוב סרטיו, ולאחר שניסה לשכנע את מוריקונה להלחין פסקול מקורי לכמה מסרטיו הקודמים, הסכים לבסוף האיטלקי להצטרף לטרנטינו. הפסקול שהולחן אם כך, מתאים לאווירה הקלסטרופובית של הסרט, בו שמונה דמויות שונות תקועות בתוך בקתה מבודדת כשבחוץ סופת שלג מונעת מהם לצאת, כשמתחים וסודות מתחילים להתגלות ומחברים בין הזרים השונים שבבקתה. הפסקול של מוריקונה, שכמו סרטו של טרנטינו לקח השראה מסרטו המופתי של ג’ון קרפנטר, היצור, המציג עלילה דומה במידה על חבורת גברים הנתקעים בבסיס מושלג ביחד עם חייזר (שגם עבורו מוריקונה הלחין את הפסקול וגם בו משחק קורט ראסל), מציג פסקול מותח המתאפיין בקרירות של עולם הסרט, וזיכה סוף סוף את מוריקונה בפרס האוסקר הראשון שלו, בקטגורית הפסקול המקורי הטוב ביותר.
לאחר ההישגים האלו, ולאור שמועות שטרנטינו מתכנן לביים עוד שני סרטים נוספים ולפרוש, החל טרנטינו עבודה על סרטו התשיעי, היו זמנים בהוליווד. הסרט החזיר את טרנטינו לעשור בו הוא גדל, שנות ה-60. בנוסף לכך, הסרט מהווה סגירת מעגל עבור הבמאי שסרטיו הדגישו את אהבתו הגדולה לאומנות הקולנוע, כשהוא מתמקד במספר דמויות שעובדות בתעשיית הקולנוע והטלוויזיה. עבור הסרט חזר טרנטינו גם לבחירת הפסקולים איתה הוא התפרסם – בחירת שירים אקלקטית מהתקופה. עבור בחירת השירים ישב טרנטינו ביחד עם אחראית המוזיקה שלו, מארי רמוס, והקשיבו לכ-14 שעות של שידורי רדיו מקוריים מ1969, כמו כן לעבור שוב על אוסף התקליטים הגדול שבביתו של טרנטינו. למרות שקיבל הצעות מאומנים עכשווים ומוכרים לבצע קאברים לשירים ישנים, טרנטינו סירב והצהיר שהוא מעוניין להשתמש רק בשירים שהוקלטו לפני 1970 (הסרט מתרחש ב1969). מה שנוצר לבסוף הוא פסקול קלאסי של טרנטינו – שילוב בין שירי רוק ופופ משנות ה-60, בידי אומנים מוכרים ופחות מוכרים. כך לצד Deep Purple וסיימון וגרפונקל נמצאים בפסקול גם שמות פחות מוכרים כמו Paul Revere & the Raiders. כמו הסרט, הפסקול מהווה מסע בזמן חזרה לשנות ה-60 באמריקה שטופות השמש והאווירה התמימה, ומהווה אחד מהפסקולים הטובים ביותר בסרטיו של טרנטינו.
בין אם הוא אכן יעמוד במילתו ויביים רק עוד סרט אחד לפני שיפרוש לכתוב ספרים על קולנוע או לא, מה שבטוח הוא שטרנטינו ישאיר אחריו את אחת מהקריירות הכי זכורות, חשובות ומוצלחות בעולם הקולנוע. בנוסף לכך, גם פסקולי הסרטים זכו להצלחה בנפרד מהסרטים והפכו להיות זכורים בתודעת הכלל – גם עבור אלו שלא צפו עדיין בסרטים – והכירו לעולם, או החזירו לתודעה, לא מעט אומנים ושירים מדהימים שראויים לאהבה שטרנטינו העניק להם.
