צוות הביטניק מציין חמישים שנה לצד האפל של הירח

האלבום הראשון שקופץ לראש כשחושבים על הפינק פלויד, האלבום השמיני והמצליח ביותר שלהם, הוא גם האלבום השלישי הכי נמכר בהיסטוריה והראשון הכי נמכר בשנות ה70 עם מעמד של 14 תקליטי פלטינה.
אין חובב מוסיקה אמיתי שלא מכיר אותו, ואין רשימת טופ 10 של רוק שהוא לא יופיע בה, יותר אבן דרך תרבותית ממנו אין.
הצד האפל של הירח Dark Side of the moon חוגג היום יום הולדת 50 שנה

לכל אחד יש את הדארקסייד שלו, הרגע שבו הוא הכיר אותו או זיכרון מיוחד ממנו חקוק אצל כולנו עמוק בלב, אז צוות הביטניק החליט לשבת רגע ולכתוב על החוויות והרגשות האישיים שלנו כלפי אלבום הזה שפשוט אי אפשר לדמיין עולם בלעדיו.

ואם עדיין אין לכם אז לנו יש תמיד עותקים כאן

גיא גרינברג:
ניסיתי להיזכר מתי הכרתי את דארקסייד לראשונה, ואין, לא מצליח, אני די בטוח שהכרתי אותו מהרגע שנולדתי. זה אלבום שהוא כוח טבע, מבחינתי הוא חלק מהעולם כמו העצים, ההרים או הרוח.
אני לא צריך לשים את התקליט כדי לשמוע אותו, כל צליל חקוק לי בראש אחרי מה שמרגיש כמו מליון שעות האזנה אליו. אבל יש האזנה אחת שאני תמיד אזכור, בערך בגיל 20 כשהייתי חייל, גררנו טלוויזיה ישנה למגורים בבסיס, שמנו את דארק סייד (בקסטה) ואת הקוסם מארץ עוץ (בdvd צרוב) ספרנו עד 3 ולחצנו play על 2 המכשירים יחד. כל אחד צריך לעשות את זה לפחות פעם אחת בחיים, לא שמעתם את the great gig on the sky עד שלא ראיתם את הבית של דורותי מתעופף ברוח לצליליו.

אבידן וייס:
איכשהו יוצא שאין לי שום סיפור אישי עם האלבום הזה, אבל אולי זה לא בדיוק איכשהו. זה מתחבר בול לראש שלי שאוטומטית נסגר כשכל העולם חופר כל הזמן על אחד האלבומים האלה שכל העולם חופר עליהם. לפעמים אני צריך להכריח את עצמי, אבל במקרה הזה אני לגמרי יכול להודות שזה יצא טוב.
הנה בכל זאת אנקדוטה קטנה:
בחנות תקליטים תל אביבית שכבר ממש מזמן נפתחה וכבר ממש מזמן נסגרה היה נוהל כזה שהשיר האחרון שמתנגן לפני שסוגרים הוא Time, כדי לרמוז בעדינות לאחרוני הלקוחות שיאללה, קישטה. אותו נוהל עבר אח”כ לחנות תל אביבית אחרת, ואני מכיר עוד 2 באירופה שעושות אותו דבר, אז אם אתם בחנות תקליטים לא משנה איפה, יש חושך בחוץ וברקע מתנגן Time – יאללה, קישטה.

גל שהם:
האמת שלא שמעתי אותו כבר כמה שנים טובות. לא בקטע רע, זה אלבום יפהפה ומדי פעם יוצא לי לנגן לעצמי בגיטרה את Breath או את US and Them. אבל לשמוע את כולו, זה כבר מצריך כוחות נפשיים.
האלבום הזה הכה בי לראשונה בגיל 15, חוויתי משבר נפשי גדול ודארק סייד לא עזב אותי לרגע – חרשתי אותו באוזניות ובמערכת ובעיקר לא הפסקתי לקרוא את חוברת המילים שהתלוותה לדיסק.
קרה לי איתו משהו שלא קרה לי קודם לכן, והמילים של ווטרז פשוט קפצו לי מהשירים וליוו אותי ברגעים הכי קשים. הרגשתי כמו אותו Lunatic מהשיר Brain Damage והרגשתי שכמו שאני מקשיב לאלבום, האלבום גם מקישב לי ומבין אותי באותה נקודה קשה בחיים.

ירון אוזנה:
את הדארק סייד שלי הייתי שומע עוד מהרחוב כשהייתי חוזר מבי”ס, אח שלי היה שם אותו בווליום הכי גבוה שיש.
זה היה כלכך הזוי במיוחד בפתיחה עם כל הצרחות.
בהתחלה חשבתי איזה שכנים הזויים יש לי ולאט לאט הבנתי שזה בא מהדירה שלנו.
החלק האהוב עלי באלבום הוא הכניסה של התופים ב Time.
בתקליט מהילדות היתה שריטה שהקפיצה את us and them ומאז תמיד אני מחכה לשמוע אותה.

אלעד איזנשטיין:
הזיכרון הראשון שלי שבכלל קיים אלבום כזה תפס אותי בכתבה שטחית באיזה עיתון נוער עם מנסרה מתנוססת למעלה והכותרת האלמותית “20 שנה לצד האפל של הירח, האם זה האלבום הגדול בהיסטוריה?”. הנה כבר מציינים לו 50 שנה ואם העיתון הזה עכשיו היה נופל לי שוב לידיים הייתי קורא את “על בנים ועל בנות” לפני הכתבה הזו.
כמה שנים אחר כך הוא הפך לחבר טוב, כזה שחורשים עליו עד דק ומכירים כל תו, צליל והברה והוא אחד האלבומים היחידים שיש לי בבית בקסטה, דיסק ותקליט כי הוא היה איתי בכל תקופה וגם תמיד יהיה. קשה לי לחשוב על קטע אחד שהוא הכי אהוב עלי באלבום כי הוא באמת יצירה אחת מהשניה הראשונה ועד האחרונה (עובדי החנות בכל זאת יטענו שזה MONEY)