צוות הביטניק בוחר את התקליטים הכי גדולים של 1973

בדיוק חמישים שנה עברו מאז שנת 1973, שנה שבה העולם כבר הספיק מעט לשכוח את התמימות והאופוריה של שנות ה-60 והתחיל להתפתח למקומות חדשים. עולם המוזיקה קיבל כמה מהאלבומים הגדולים בכל הזמנים: פינק פלויד הפציצו עם “The Dark Side of the Moon”, הרבי הנקוק הוציא “Head Hunters”, פול מקרטני ולהקת ווינגס הצליחו מאוד עם “Band on the Run”, דיוויד בואי שחרר את “Aladdin Sane” עם העטיפה הכי אייקונית שלו. בנוסף אליו יצאו לאוויר העולם עוד תקליטים רבים וטובים שנחרטו עמוק בהיסטוריה של המוזיקה.

לרגל ציון היובל לאותה שנה מוזיקלית מדהימה, צוות הביטניק בחר כמה תקליטים שחלקם לא בהכרח האלבומים הגדולים ביותר של 1973 אבל בהחלט תמצאו כאן רשימה של אוצרות אומנותיים שמאוד כדאי לכם לשמוע ולהכיר

אביעד ממליץ:
Neil Young – Times fade away

1973 היתה שנה מורכבת עבור ניל יאנג. הוא בדיוק היה בשיאו אחרי 2 אלבומים שהפכו אותו להיות כוכב מנצנץ, (After the gold rush ו-Harvest), אבל בדיוק ברגע השיא הכל התרסק. דני וויטן הגיטריסט של הקרייזי הורס מת ממנת יתר, יאנג לקח את זה קשה, ואז כל מה שקרה על הבמה היה לא בדיוק מה שהקהל ציפה לו. יאנג עלה על הבמה כמו סוס פצוע, חשמלי ומלוכלך, גם היחסים עם חברי הלהקה לא ממש הוסיפו ומה שהיה אמור להיות טור הניצחון החלומי של הארווסטהפך לטור מבולבל ומסוייט. למרות כל זה האלבום הפך להיות הפרק הראשון בטרילוגיה החשובה והאגדית ״Ditch Trilogy” שכללה גם ״Times fade away, ו-On the beach”, תקופה שאולי ניל יאנג לא ירצה לזכור בחיים האישיים, אבלאנחנו לא נצליח לשכוח. אפשר גם למצוא בהופעה את אחד השירים הכי יפים של יאנג “Love in mind”, רגע אמיתי שלקסם, אהבה, אכזבה ואובדן.

גיא ממליץ:
Genesis – Selling England by the Pound

שנת 73 הביאה את ג׳נסיס המבוססת יפה בתוך עצמה ואחרי ההצלחה של האלבום הקודם שלהם foxtrot וטור צפון אמריקאי מוצלח לקחת צעד אחורה ולחזור הביתה לאווירה בריטית על מלא.
Selling England הוא אלבום אנגלי מאוד, גם בליריקה וגם בהשפעות ההיסטוריות המוסיקליות וג׳נסיס, איך לא, מרגישים שם בבית
האלבום בעצם מורכב כמו אסופת סיפורים קצרים שהיא קומנטרי על אנגליה המודרנית (נכון ל1973), המתועשת והממוסחרת .
מבחינת מוסיקה זה הטופ של ג׳נסיס עם שירים ששטים בזרימה מופלאה בין רגעים שקטים ומלודיים להתפוצצויות פרוגרוק עמוסות כל טוב ובין רגעים עם השפעות קלאסיות מובהקות לרגעים מוזרים ונסיוניים.
פיטר גבריאל מפליא בשירה כריזמטית וסטורי-טלרית כתמיד, סטיב האקט על הגיטרה מהפנט בעיקר ברגעים השקטים שבהם הגיטרה שלו נשמעת כמו לווייתן עם הכשרה קלאסית, טוני בנקס עובד מדהים על הפסנתר כמו גם על הסינטי והמלוטרון, ויש גם אחד מתופף על חלל בשם פיל קולינס שהוא זמר אחלה, אבל התופים שלו זה וואו אמיתי.
מדובר באלבום שכמעט בכל רשימה יהיה בטופ 5 אלבומי פרוג של כל הזמנים ואצלי הוא בין הבודדים שאני אחזור אליכם שוב ושוב ועדיין יעיפו לי את הראש בדיוק כמו שהעיפו בגיל 15

 

אוזנה ממליץ:
Stevie Wonder – Innervisions

זה האלבום ה-16(!!!) של סטיבי אבל תלוי באיזה סטיבי מדובר.
בעצם ב 1971 מארווין גאיי ואלבומו What’s going on סלל את הדרך ליצירה חדשה בפאנק וסול ובכלל גישה חדשה להקלטות אלבומים.
סטיבי היה בין הראשונים לאמץ את הגישה החדשה של מארווין והתחיל סוג של קרייריה חדשה וכיוון חדש לגמרי.
התכנים היו יותר נוקבים ובעלי משמעות, במיוחד למצב הקהילה האפרו-אמריקאית באותן שנים.
סטיבי דיבר על העוני וחוסר השוויון האדיר שהיה.
ראוי לציון במיוחד השיר living for the city בגרסה הארוכה.
סטיבי הרחיב את השימוש בסינטיסייזרים של התקופה כמו Arp והכלי המטורף שנקרא T.O.N.T.O שזה סינטי בגודל של חדר…
חוץ מהלהיטים הרבים שיצאו מהאלבום הוא גם השפיע רבות על מוסיקאים רבים, וקיבל המון גרסאות לרוב השירים במהלך השנים.

 

גל ממליץ:
Zerfas – Zerfas

האלבום הבודד של צמד האחים דיוויד והרמן זרפאס, הוא חלק מתופעה שבאה לידי ביטוי בסוף הסיקסטיז והסבנטיז בעיקר בארה”ב – הדפסות פרטיות.
אומנים שיצרו לרוב ללא אספירציות של הצלחה, אלא מתוך רצון לתעד רגע מוזיקלי פרטי. התקליטים שהוקלטו והודפסו על ידי האומנים עצמם חולקו למקורבים או נמכרו בחנויות מקומיות וחלקם הפכו ברבות השנים לפריטי אספנות נדירים ביותר.
אותם אחים מאינדיאנפוליס החלו את דרכם ב-69 והוציאו את התקליט היחיד שלהם ב-1973 ב-500 עותקים בלבד (מספר יחסית גדול בנוף ההדפסות הפרטיות).
זה תקליט חלומי וחולמני שמשלב פולק ופסיכדליה עם הפקה שלא הייתה מביישת אף אלבום גדול מאותה תקופה. אלמנטים אלקטרוניים מוקדמים ואפקטים אולפניים שמקשטים את הגיטרות האקוסטיות והאורגן המהפנט לצד לחנים מרהיבים ומילים מהורהרות.
אוצר גלום שהלך לאיבוד במרחבי האמריקנה.

 

אבידן ממליץ:
Incredible Bongo Band – Bongo Rock

כשמם כן הם – מדהימים!
הנה הרכב שהתחיל בקטנה כשחיבר מוזיקה לסרט מסוג קי”ט וגדל לשני אלבומים חזקים, הראשון והחשוב שביניהם נופל בול על 73′, המספר המנצח שלנו לסשן הבינגו הנוכחי.

כמה וכמה פצצות יש כאן, עם קאבר מפורסם שכבר מזמן עשה היסטוריה קטנה ל’אפאצ’י’ המופתי של הצלליות וסומפל נון סטופ במשך שנים ע”י פ’אנקיסטים/היפהופיסטים/ברייקביטיסטים מהשורה הראשונה (גרנדמסטר פלאש, ג’יי זי, קנדריק למאר, מאסיב אטאק וכו’ וכו’), ועוד אחד ל’אין אה גאדה דה וידה’ של פרפר הברזל. שימו לב גם ל-Let there be drums ו-Bongolia, ויחד עם עוד כמה יציאות משמחות תקבלו תקליט שיש בו משהו לכולם.

קרנבל אמיתי של כלי הקשה, תופים אימתניים וחצוצרות, עם קטעים שנוגעים בפ’אנק, בסרף וברוקנרול, ועל כן אינם מתקמצנים גם על גיטרות עסיסיות. אינספור רגעי שיא, אפס פילרים.

 

אלעד ממליץ:
Donny Hathaway – Extension Of A Man

היו הרבה אלבומים בומבסטיים ב 1973 ואני בחרתי דווקא באחד מינורי ומעט נשכח.
דוני הת’וואי, אמן ענק עם קול ענק, בחר לפתוח דווקא עם קטע אינסטרומנטלי ארוך ויפהפה שנשמע כמו הכלאה בין פסקול של מערבון ומדע בדיוני, מלא שטיחי קלידים ותיזמורים מושלמים שמתאים היטב לרוח הפרוגית של התקופה.
Valdez In The Country קטע אינסטורמנטלי נוסף שהולך לכיוונים יותר ג’אזיים ובלוזיים מומלץ לא פחות
הקול הענק של דוני מגיע בקטע השני עם Someday We’ll All Be Free הגוספלי ואחד הקטעים החזקים באלבום.
הפייבוריט שלי באלבום הוא Love Love Love המופתי וה “סטיבי וונדרי” במיוחד.
עצוב שזהו אלבום הסולו האחרון של הת’וואי שהתאבד כמה שנים מאוחר יותר בגיל 33.
אלבום שיותר מראוי להיות יצירת פרידה מהעולם הזה.

 

מיכאלה ממליצה:

Thin Lizzy – Vagabonds of the Western World

האלבום השלישי של הלהקה מאירלנד, שמשלב הרבה סגנונות של רוק- קצת בלוז רוק בריטי, קצת פולק אירי, וקצת פסיכדלי. הוא מתחיל עם הווקליות היוצאת מן הכלל של הבסיסט/סולן פיל ליינוט, לדעתי אחד הבסיסטים הכי מיוחדים ומרשימים. מתוך האלבום הכי בולט בעיני השיר little girl in bloom, שיר רגוע שמספר סיפור קצת מוזר, שבנוי בעיקר מזוגות של תווי בס, שלוש דקות עד שהגיטרה נכנסת, מה שהופך אותו לפשוט אבל מאוד ייחודי.
אלבום רוק שיש בו כיף והרבה דמיון, סיפורים מומצאים והבעת רגשות במילים פשוטות. מאוד יקר לליבי.