הביטניקים מציינים עשור למותו של דיוויד בואי עם האלבומים האהובים עליהם

Low
בשנת 1977 הוציא דייוויד בואי את האלבום Low, האלבום האהוב עליי שלו, שנחשב לאחד האלבומים החדשניים והמשפיעים ביותר בקריירה שלו. האלבום מסמן תפנית אמנותית, עם שילוב נועז של רוק אלקטרוני, מוזיקת אמביינט והשפעות קראוטרוק גרמניות, שנוצרו בתקופת שהותו בברלין. משהו שמאד מורגש בכל שיר באלבום.
החצי הראשון כולל שירים קצרים וקצביים יותר, בעוד שהחצי השני מורכב מקטעים אינסטרומנטליים אווירתיים ומינימליסטיים. Low השפיע עמוקות על מוזיקת הפוסט־פאנק והאלקטרוניקה בשנים שלאחר מכן ונחשב לאבן דרך בתולדות המוזיקה הפופולרית.

—————————————————————————————————————————————————————————————————————-

אלעד ממליץ: 

Station To Station
אחד הדברים הקשים הוא לבחור תקליט להמלצה של דיוויד בואי ואני הולך על Station To Station. בזמן קצר ב 1976, בין סיום תקופת “זיגי” ועם הפנים קדימה לתקופת “ברלין” נוצר הפלא הזה.
שיר הנושא הקר והמנוכר, איש פרנואיד בתחנת רכבת אפרורית ותחושת פראנויה, אחד הקטעים הכי חזקים (וארוכים) של בואי, Golden Years ו TVC15 היותר פופים והסיום עם (כנראה) הקאבר יפה של כל הזמנים: Wild Is The Wind שבואי פשוט הופך לשלו.
עוד סיבה שאני ממש אוהב את האלבום: הפסנתרן רוי ביטן מה E Street Band בשיאו מנגן פה רגע אחרי Born To Run של הבוס.

—————————————————————————————————————————————————————————————————————-

Scary Monsters
איך עושים מעבר חלק מהתקופה הכי “אמנותית” של בואי בטרילוגיית ברלין לחגיגה הפופית שהיא LETS DANCE?
SCARY MONSTERS!
האלבום האהוב עלי של בואי בשנים האחרונות, שיוצר גשר מושלם בין הארט לפופ, ובין אמן שמתבונן פנימה למעמקי הנפש לבין כוכב פופ בעידן MTV.
הפקה ניו ווייבית קלילה ורקידה שתשפיע מאוד על הלך הרוח ב80ס, עם סינתים מרימים שמשתלבים בצורה מהפנטת עם הגיטרות התמיד מושלמות של רוברט פריפ (קינג קרימזון), והכל עטוף באווירה חייזרית, אבל זה כבר לא חייזר ממאדים, זה בן אנוש שהזרות שלו היא הבשורה הכי יפה למוסיקה של שנות ה80 שמתחילה מבחינתי רשמית באלבום הזה.
אפר לאפר, פאנק לפאנקי.

—————————————————————————————————————————————————————————————————————-

גל ממליץ:

The Rise And Fall Of Ziggy Stardust And The Spiders From Mars
הכי אובייס אבל הכי טוב, האלבום שהפך את דיוויד בואי לאחד המוזיקאים החשובים בהיסטוריה. עד זיגי בואי עוד חיפש את מקומו ואת סגנונו, התקליטים שלו לא היו אחידים ברמתם – שירים מושלמים לצד כאלה שקצת פחות, אבל בזיגי אין רגע שהוא פחות ממושלם.
האלבום מגולל את סיפורו של החייזר זיגי סטארדאסט ומספר על חייו בין האפוקליפסה הגלובלית ובין זו האישית, שנגמרת בהתאבדות רוקנרול (כמילות השיר).
זו יצירה משותפת של בואי עם הגיטריסט הגאון מיק רונסון. השניים הלחימו בין רוק, פופ ותיאטרון – גלאם רוק במלוא תפארתו. סופר נובה מוזיקלית לצד אישיות שבירה ומסתורית, כלומר ההגדרה המילונית לדיוויד בואי

—————————————————————————————————————————————————————————————————————-

Let’s Dance
אז חוץ מערימה של להיטים מטורפים האלבום הזה פשוט מזכיר לי תקופה מיוחדת בחיים.
התמימות הזאת שתמיד מדברים עליה בנוסטלגיה זה בדיוק זה, בואי הביא את זה בצורה כלכך מדויקת, במיוחד זכור לי הקליפ עם נעלי הקסם…
היום זה ברור לי שהמשיכה שלי לאלבום הזה היא בעיקר בגלל ההפקה של נייל רוג׳רס שהצליח להתגבר על שאריות הדיסקו ולהביא את בואי עם גרובים מיוחדים.
בהתחלה הייתי בטוח ששיר הנושא הוא האהוב עלי עד ששמעתי את צ׳יינה גירל…ולא מזמן נודע לי שזה בכלל שיר של איגי פופ, איזה עולם.
סטיבי ריי וואן וערימה של סקסופוניסטים הם בעצם אחראים לסאונד הכל כך מיוחד של האלבום, ממש קטע שבואי כל כך אהב סקסופון ואפשר לשמוע את זה בעוד אלבומים שלו.
אור ירח רציני…

—————————————————————————————————————————————————————————————————————-

אבידן ממליץ:

אנרגיות לייב שונות ונדירות כמו שחוותה מעריצת בואי הגרמנייה כריסטיאנה אף, שהסיפור הקשה שלה ושל חבריה סוקר ע”י עיתונאי של ‘דר שפיגל’ והפך לספר ולסרט שיבעט לכם בבטן.

ביצועים מטמטמים ל-Station To Station, Look Back In Anger, TVC-15, Heroes בחצי אנגלית-חצי גרמנית, ואווירת ברלין קרירה, מטאלית ומגניבה אש. הסרט, כמו הפסקול, קשוח אך מומלץ.