Miles Davis – Kind Of Blue

אלבום הג’אז הנמכר ביותר בכל הזמנים במהדורה מחודשת.
השישייה הגדולה הראשונה של מיילס דיוויס כללה גם את ג’ון קולטריין (סקסופון טנור), ג’וליאן (קנונבול) אדרלי (סקסופון אלט), ביל אוונס (ו-ווינטון קלי לסירוגין על הפסנתר, ג’ימי קוב (תופים) ופול ציי’מברס (באס).
יצא במקור ב 1959.

ירון ממליץ:
אתם בטח תוהים מה כבר אפשר לומר על האלבום הזה… אז אני אנסה לתת את נקודת המבט שלי כמוסיקאי 🙂 למה בעצם האלבום הזה כל כך חשוב וכל כך נערץ? קודם כל מיילס איפשר מרחב חדש בג’אז, כל מה שנוגן לפני כן היה ובאותה תקופה היה מין סוג של מירוץ. הרבה אקורדים, הרבה צלילים, הכל מאוד אינטנסיבי. מיילס כינס את מיטב המוחות והמאלתרים ופתח צוהר חדש למוסיקה. אז בניגוד לסשנים הרגילים שבהם מביאים תווים ועיבודים ומדברים על המוסיקה, מיילס הביא רק סקיצות או מה שנקרא בעגה המקצועית Lead Sheet. ובעצם יצר מסגרת שבתוכה היה המון מקום לאילתור. מספר האקורדים צומצם בצורה דרסטית ואז נגלה היופי שבפשטות. לא צריך עומס של צלילים בשביל להתבטא, כך נולד הג’אז המודאלי, מהמילה mode שבו נוצרת אוירה גם מאקורד אחד, שימו לב לנגינה המינימליסטית של ביל אוונס בפסנתר. חשוב לציין שלא כולם הבינו עד הסוף את העניין לכן אפשר לשמוע את קאנונבול אדרלי מנגן כאילו הוא בסשן ביבופ… בגדול כל המוסיקה שבאה אחרי האלבום הזה הושפעה ממנו בצורה כזו או אחרת, ומתוך זה גם נולדו תתי-ז’אנרים חדשים כמו ה cool jazz למשל. לסיכום, גם אחרי 30 שנה של האזנה אני עדיין מוצא רגעים קסומים באלבום הזה.

100.00

דילוג לתוכן