על תקליטים ופורמטים – מורה נבוכים

מאת מיכאל פורז

במבט ראשון כל התקליטים עשויים להיראות די דומים, אבל אם אתם נכנסים לעולם המרתק של אספנות תקליטים, ישנם כמה וכמה מושגים שכדאי לכם להכיר. מאמר זה, הראשון בסדרה, יעסוק בפורמטים הבסיסיים של תקליטים ובהבדלים ביניהם.

לפי עיסוק בפורמטים עצמם, ישנם שני מושגים חשובים המהווים את הבסיס לפורמטים – קוטר התקליט ומהירות  הנגינה. שני מושגים אלה קובעים את משך ההקלטה שניתן להטביע על כל צד של התקליט וכפועל יוצא את מהותו של אותו תקליט.

קוטר התקליט

“12 – אחוז ניכר מהתקליטים הם בקוטר זה (השווה לכ- 30.50 ס”מ), שהוא הקוטר הסטנדרטי והגדול ביותר שניתן לנגן על פטיפון. בנוסף, ישנם שני קטרים נוספים שניתן להגדירם כסטנדרטיים:

“7 – מכונה גם תקליטון או Single באנגלית, מאחר שהוא מכיל שיר אחד בכל צד. אך גם זה לא תמיד נכון, כפי שנראה בהמשך. גודל תקליט זה נפוץ פחות בישראל, אך היה נפוץ מאוד באירופה ובארה”ב בשנות הזוהר של התקליטים (משנות ה- 60 ועד תחילת ה- 90 של המאה- 20).

“10 – נדיר יותר משני הקודמים, אך נפוץ מספיק כדי להיחשב כסטנדרטי. נועד לרוב לשמש כפורמט ביניים חסכוני, כאשר מספר השירים גדול מדי עבור תקליטון וקטן מדי עבור אלבום שלם, או כאשר מעוניינים לחסוך בעלויות ולהוזיל את המחיר לצרכן. בחו”ל שימש גודל זה כסוג של גימיק, כתחליף או בנוסף לתקליטון “12 (מקסי סינגל), ועל כך בהמשך. בישראל ניתן לציין תקליטי “10 שיצאו בסוף שנות ה- 50 ותחילת שנות ה- 60 ואת תקליט ה- “10 של אריאל זילבר משנת 1983, הכולל 6 שירים.

מעבר לכך, קיימים תקליטים גם בקטרים נוספים, אך הם נדירים למדי. מאחר שהקוטר שלהם אינו נובע מסיבה פונקציונלית, אפשר להגדירם כגימיק מובהק. הקוטר הקטן ביותר שבו הוטבעו תקליטים הוא למיטב ידיעתי “5. פחות מזה משאיר מעט מאוד מקום להקלטה על גבי התקליט, אם לוקחים בחשבון את התווית שבמרכז התקליט (לייבל) ואת העובדה שפטיפונים אוטומטיים “מחזירים” את הזרוע לאחר ההגעה לנקודה שבה אמורה להיות התווית.

מהירות הנגינה

בשונה מקוטר התקליט, הנתון לשיקול דעתם של חברת התקליטים ושל האמן, בטווח שבין “12 ל- “5, מהירות הנגינה תלויה בפטיפון. ישנן שתי מהירויות נגינה סטנדרטיות, שכמעט כל פטיפון מסוגל לנגן, ושתי מהירויות נוספות, בהן נעשה שימוש בעבר הרחוק.

33⅓ סל”ד (סיבובים לדקה) – המהירות הסטנדרטית, המאפשרת להטביע על כל צד של תקליט “12 כ- 20-25 דקות של הקלטה, ולעתים אף יותר.

45 סל”ד – ככל שמהירות הסיבוב גבוהה יותר, כך המידע שאותו ניתן להטביע על התקליט עשיר יותר, ולכן מהירות זו נחשבת לאיכותית יותר מבחינת איכות השמע.

78 סל”ד – מהירות זו היתה הסטנדרט בתחילת ימי התקליט, כאשר התקליטים היו מוטבעים על גבי בקליט (shellac), שהוא חומר נוקשה ושביר יותר מויניל. מאחר שזו היתה תקופה ראשונית של ניסוי ותעייה, קיימים תקליטי 78 סל”ד העשויים מחומרים נוספים, לרבות ויניל. קוטר התקליטים היה לרוב “10 ולעתים גם “12, אבל בשל מהירות הסיבוב הגבוהה, ניתן היה להטביע על כל צד שלהם 3 עד 5 דקות של הקלטה בלבד. לקראת אמצע/סוף שנות ה- 50 הופסק ייצור תקליטי ה- 78 והסטנדרט של התעשייה התקבע על תקליטי ויניל בשני המהירויות שצויינו לעיל. מרבית הפטיפונים שיוצרו החל משנות ה- 60 אינם כוללים כלל את האפשרות לנגן תקליטים במהירות זו.

קיימים גם תקליטים במהירות 16⅔, ששימשה בעיקר להקלטות של דיבור (הרצאות, ספרים מוקלטים וכו’). מהירות הסיבוב האיטית איפשרה משך הקלטה ארוך יותר אך פגעה משמעותית באיכות. תקליטים במהירות זו יוצרו בארה”ב ה- 50 וה- 60 אך למיטב ידיעתי, לא הודפסו מעולם בישראל.

פורמטים

השילוב של גודל התקליט ומהירות הנגינה יצר מספר פורמטים, שזכו לשמות סטנדרטיים. אך הדברים אינם חד משמעיים, כפי שיצויין בהמשך.

(Long Play (LP – קיבל בעברית את השם “אריך נגן” כתרגום מאנגלית. תקליט בגודל “12 ובמהירות 33⅓, יכול להכיל בשני צדדיו הקלטה באורך כולל של 40-50 דקות. זהו הפורמט המוביל והסטנדרטי, בארץ ובעולם ומכונה לעתים גם “אלבום”. עוד על פורמט זה וגירסאות שונות שלו – בכתבות הבאות בסדרה.

Single – נקרא בעברית “תקליטון”, בגודל “7 ובמהירות סיבוב 45 סל”ד (אם כי קיימים גם תקליטונים במהירות 33⅓ סל”ד). המאפיין הברור שלו הוא בכך שהוא כולל שיר אחד בכל צד. באירופה ובארה”ב, החל מאמצע שנות ה- 50 ועד לתחילת שנות ה- 90, שימשו התקליטונים ככוח המניע של תעשיית הלהיטים. מצעד הפזמונים היה למעשה מצעד המכירות של התקליטונים, שהיו במהותם קצרי מועד, וזאת בשונה מהאלבומים, שהמשיכו להימכר לאורך שנים. מספר שבועות לאחר הפצתו הראשונה, כאשר יצא התקליטון ממצעד המכירות, הוא “ירד מהקטלוג”, העותקים שנותרו נמכרו במחירים מוזלים, והוא לא הודפס שוב. במקרים מיוחדים, אמנים בולטים זכו להדפסות מחודשות של תקליטוניהם (למשל תקליטוני הביטלס בתחילת שנות ה- 80), מה שהביא לעתים לחזרתם למצעד הפזמונים. הוצאת שיר מסויים על גבי תקליטון הפכה אותו למועמד להיות להיט, בעוד שהאפשרות להפוך ללהיט נמנעה כמעט לחלוטין משיר שלא יצא על תקליטון. לכן, כמעט כל להיט לועזי שאתם מכירים מטווח השנים הזה שבין סוף שנות ה- 50 לתחילת שנות ה- 90 קיים על גבי תקליטון שהודפס בחו”ל. על מנת לחסוך בעלויות, עטיפת התקליטון עשוייה לרוב מנייר פשוט ודק, כאשר בבריטניה, למשל, יצאו התקליטונים עד סוף שנות ה- 70 בעטיפה ג’נרית עם לוגו של חברת התקליטים וחור עגול וגדול במרכז שדרכו ניתן היה לראות את התווית שבמרכז התקליט.

בצידו השני של התקליטון מופיע שיר נוסף, שבמקרים רבים אינו קיים בשום מקום אחר, מה שמהווה תמריץ עבור המעריצים של אותו אמן לרכוש את התקליטון גם אם הלהיט מופיע בגירסה זהה באלבום של האמן. במקרים אחרים מודפס בצידו השני של התקליטון שיר שכן מופיע באלבום או גירסה אחרת של הלהיט – גירסה אינסטרומנטלית, גירסה בשפה אחרת, גירסה אקוסטית, גירסה “מעורבלת” (Re-mix) וכו’.

ישנם גם תקליטונים שהוגדרו ע”י האמן או חברת התקליטים כ- Double A-Side, כלומר כזה ששני השירים בו נחשבים למובילים/להיטים, ולא רק השיר בצד הראשון. כזה למשל הוא התקליטון של הביטלס משנת 1967 הכולל בצידו האחד את Penny Lane המלודי והאופטימי ובצידו השני את Strawberry Fields Forever האפלולי והמסתורי. בשנת 1988 יצא לאור בבריטניה אלבום שבו אמנים שונים חידשו את שירי הביטלס. כדי לקדם את מכירות האלבום יצא לאור תקליטון ובו השיר With A Little Help From My Friends בביצוע להקת הבנים המצליחה מאוד דאז Wet Wet Wet, שהביאה אותו למקום הראשון במצעד. התקליטון נרשם ע”י חברת התקליטים כ- Double A-Side, מה שהביא לכך שהזמר והיוצר האלטרנטיבי בילי בראג, שלא הגיע במקרים אחרים למקומות גבוהים במצעד, נרשם גם הוא כמי שהגיע למקום הראשון במצד הבריטי והכל בזכות להקת הבנים שהוא “התעלק” עליה מבלי להתכוון.

בישראל, לעומת זאת, בשל גודל השוק והמצב הכלכלי בשנות ה- 50 ועד ה- 70, שימשו התקליטונים העבריים כ”בלוני ניסוי”. עלויות ההקלטה וההדפסה של תקליטונים היו זולות משמעותית מאלה של אריכי נגן, ולכן חברות התקליטים הוציאו תקליטונים של אמנים חדשים במטרה לבחון את תגובת השוק אליהם. כך עשו גם אמנים צעירים, שניסו באמצעות הוצאה עצמאית של תקליטון ליצור עניין אצל הקהל ואצל חברות התקליטים ולהביא להפקת אלבום שלם. כך למשל קיימים תקליטונים של מספר להקות קצב, שמעטות מהן הגיעו להקלטת אלבום שלם.

עם זאת, בשנים אלה יצאו בישראל תקליטונים רבים של להיטים לועזיים. עלויות ההפקה שלהם היו נמוכות יחסית, מאחר שההקלטה הגיעה מחו”ל, והעטיפה היתה לרוב מנייר פשוט ובהדפסה חסכונית (צבע אחד או שני צבעים ולא הדפסת צבע מלאה). בשל איכות העטיפה הנמוכה קשה מאוד למצוא כיום תקליטונים כאלה במצב מצויין.

החל מאמצע שנות ה- 70 החל הפורמט לדעוך בישראל, למרות שבאירופה ובארה”ב הוא המשיך להוות הפורמט המוביל ללהיטים עד תחילת שנות ה- 90. קיימים מספר תקליטונים ישראליים משנת 79, אך לאחר מכן ייצורם בארץ הופסק. חברתCBS  ניסתה “להחיות” את הפורמט בשוק הישראלי בשנת 84, והדפיסה שני תקליטונים בעברית (“התחלה חדשה” של בנזין ו”אף אחד לא מזיל דמעה” של שמוליק צ’יזיק) ובמקביל ביצעה ייבוא תקליטונים של כמה עשרות להיטים מאירופה, אך הקהל כבר “שכח” את הפורמט, המכירות היו דלות, ו- CBS החליטה שלא להמשיך במכירתו.

(Extended Play (EP – ללא שם מובהק בעברית, פורמט זה מתייחס לרוב לתקליט בגודל “7, הכולל יותר מ- 2 שירים, כלומר כל מספר שירים בטווח שבין 3 ל- 8 שירים (כאשר מספר השירים גדול, מדובר לרוב בשירי ילדים קצרים). לרוב כולל ה- EP 4 שירים, 2 בכל צד. מהירותו עשוייה להיות 33⅓ סל”ד או 45 סל”ד. כפורמט ביניים בין אריך הנגן לבין התקליטון, הוא היה פופולארי יחסית במהלך שנות ה- 60, אך דעך לקראת סופן. בבריטניה למשל פורסם מצעד מכירות EPs נפרד ממצעדי המכירות של האלבומים והתקליטונים בין השנים 1960 ל- 1967 וכיכבו בו אמנים מבוססים כגון הצלליות, הביטלס, אלביס פרסלי והרולינג סטונס. ההבדל היה ברור – התקליטונים היו בעלי מחזור חיים קצר (כפי שהוסבר קודם) ונמכרו במחיר נמוך ובעטיפה ג’נרית של חברת התקליטים (עד סוף שנות ה- 70). ה- EPs, לעומת זאת, כללו בד”כ מספר להיטים שקובצו יחד, במחיר גבוה יותר מתקליטון אך עדיין נמוך משמעותית מזה של אלבום, ובעטיפת קרטון צבעונית ואיכותית.

גם בישראל נמכרו לרוב EPs בעטיפת קרטון איכותית וצבעונית בעוד שהתקליטונים ה”רגילים” נמכרו בעטיפת נייר פשוטה, אך כמו תמיד ישנם יוצאי דופן, ולעתים קשה להבחין לפי העטיפה בלבד האם מדובר בתקליטון או ב- EP.

 

Maxi Single – ידוע גם כ- 12″ Single (בשונה מתקליטון “רגיל” שהוא 7″ Single), וזכה בעברית לכינויים שונים שאף אחד מהם לא באמת תפס (כגון “ענקליטון”), בין השאר מאחר שפורמט זה כמעט ולא הודפס בישראל. מרבית המקסי סינגלים מנגנים במהירות 45 סל”ד, אך ישנם גם כאלה המנגנים במהירות 33⅓. המקור לפורמט זה הוא עליית קרנה של מוזיקת הדיסקו החל מאמצע/סוף שנות ה- 70, שהביאה בין השאר להפקת גירסאות מוארכות של הלהיטים, שחרגו מאזור ה- 3-4 דקות עד לאזור ה- 6-7 דקות ולעתים אך יותר. מאחר שמשך הנגינה של תקליטון “7 במהירות 45 סל”ד מוגבל, הרצון של התעשייה לתת פתרון למשך נגינה ארוך יותר, וכמובן לגבות תמורתו מחיר גבוה יותר מהצרכן, תוך שמירה על הרעיון הבסיסי של פורמט התקליטון, הביאו ליצירת הפורמט.

מצעדי מכירות התקליטונים (שהם כאמור מצעדי הלהיטים), של שנות ה- 80 ותחילת ה- 90 איחדו מכירות של אותו שיר במספר פורמטים, כך שבמהלך תקופה זו, שאפשר אולי לכנותה “תקופת השפע”, יצא כמעט כל תקליטון הן על גבי “7 והן על גבי “12, וזאת בנוסף לפורמטים מיוחדים נוספים שיפורטו בכתבות הבאות בסדרה. לרוב כללו תקליטוני ה- “12 גירסה מוארכת של הלהיט (Extended version) או גירסה “מעורבלת” (Re-mix), ולעתים מספר גירסאות כאלה, בעיקר כאשר היה מדובר בתקליטונים של אמני פופ ומוזיקת ריקודים. לעומתם, היו לא מעט אמנים, בעיקר מתחום הרוק, שראו בגירסאות אלה סוג של פחיתות כבוד למוסיקה שלהם ולגירסה ה”נכונה” של השיר. מאחר שעדיין היה צריך למכור פורמט נוסף כדי לשפר את מיקום התקליטון במצעד, כדי לתת הצדקה לפורמט (מלבד גודל העטיפה המרשים יותר) נוספו לתקליטון ה- “12, מלבד גירסת הלהיט הזהה לזו שבתקליטון ה- “7, קטעים נוספים. במקרים רבים קטעים אלה אינם מופיעים בשום פורמט אחר, כגון קטעים בהופעה או קטעים שלא נכנסו לאלבום, מה שהופך את אותם מקסי סינגלים למעיין גירסה חדשה של ה- EP. עם זאת, קיימים גם תקליטוני “12 הזהים בתוכן המוזיקלי שלהם לתוכן המופיע על גבי תקליטון “7 של אותו שיר וההבדל היחיד הוא בגודל התקליט והעטיפה.

כדי לקדם את הלהיט במצעד, יצאו לעתים מספר גירסאות מקסי סינגל לאותו שיר, כאשר המקסי סינגל ה”רגיל” כלל גירסה מוארכת או גירסה “מעורבלת” סטנדרטית, בעוד שהמקסי סינגל השני כלל גירסה מרחיקת לכת, השונה עוד יותר מהמקור. לדוגמא, הלהיט הענק Two Tribes”” בביצוע Frankie Goes to Hollywood, ששהה 9 שבועות רצופים בראש מצעד המכירות הבריטי בשנת 1984, יצא לאור ב- 4 גירסאות מקסי סינגל שונות, בנוסף לשתי גירסאות “7 וגירסאות מיוחדות נוספות.

 

גם בישראל הודפסו במהלך שנות ה- 80 מקסי סינגלים, אך מספרם היה מועט יחסית והם לא היו מלווים בגירסת “7 של אותו הלהיט. בחלק מן המקרים, אורך השירים שהוטבעו על המקסי סינגל לא הצדיק גודל של “12, אך מאחר שבאותן שנים כבר לא נמכרו במרבית החנויות בישראל תקליטוני “7 (מלבד בחנויות ספורות שהחזיקו מספר מועט של תקליטונים בייבוא מיוחד), ההחלטה להדפיס את אותם תקליטונים בגודל “12 ולא “7 נבעה מהצורך להציג אותם כראוי על מדפי החנויות. בין המקסי סינגלים הלועזיים שהודפסו בישראל במהלך שנות ה- 80 אפשר לציין את Mirror Man של The Human League, That’s What Friends Are For בביצוע דיון וורוויק וחברים (אלטון ג’ון, גלדיס נייט וסטיבי וונדר), שהיה תקליטון צדקה שנועד לגייס כספים לטיפול באיידס והתקליטון האחרון של Wham!, שהיה למעשהEP  שכלל ארבעה שירים וביניהם הלהיט The Edge of Heaven. בין המקסי סינגלים העבריים שהודפסו – ה- EP  של להקה רטורית משנת 1983, “בא לשכונה בחור חדש” של אלון אולארצ’יק, “מאדאם לה-רווא” של הנרי בראטר, “עם אחד עם שיר אחד” בביצוע אמני ישראל למען הילד הנכה (תכל’ס חיפשו תירוץ לעשות שיר צדקה בנוסח We Are the World), “כאן” בביצוע אורנה ומשה דץ, שייצג את ישראל באירוויזיון 91 וכלל מספר מיקסים של השיר ומקסי סינגל בביצוע חנה לסלאו שניתן להגדירו כ- Double A-Side – “סבתא זפטא” ו”מריומה יומה” (עם ג’קי מקייטן) – שני שירים שהתפרסמו בתכנית הטלוויזיה “סיבה למסיבה” ששודרה בשישי בערב (שיא הרייטינג של האייטיז) וכנראה היה ברור שלא יובילו לאלבום שלם, כך שהוצאת המקסי סינגל היתה הדרך להנגיש אותם לקהל וגם לעשות מהם קצת כסף.

המונח “מקסי סינגל” כשלעצמו הוא הפכפך במידה מסויימת – אם מתייחסים למילה “מקסי” בהקשר לקוטר התקליט בלבד, הרי שכל תקליטון בקוטר “12 הוא מעצם הגדרתו מקסי סינגל. אם מתייחסים למילה זו בהקשר לקיומה של גירסה מוארכת של הלהיט, הרי שלא כל תקליטון “12 מתאים להגדרה מקסי סינגל.

 

תקליט שדרים – לא במקרה בחרתי לציין את תקליט השדרים בצמוד למקסי סינגל, מאחר שיש נטייה להתבלבל בין השניים, ובפרט לכנות תקליטי שדרים עבריים בשם “מקסי סינגל”. כהכללה ניתן לומר שההבדל המובהק בין השניים הוא שמקסי סינגל נועד למכירה בחנויות ואילו תקליט שדרים נועד לצרכי קידום מכירות בלבד, לא נמכר בחנויות אלא נמסר לעיתונאים ולשדרנים. לעתים נוצר בלבול בין השניים, בעיקר במקרים שבהם מספר עותקים מצומצם של תקליטי שדרים מצא את דרכו בכל זאת למכירה בחנויות (הכוונה למכירה כתקליטים חדשים ולא כמשומשים כמובן) או במקרים שבהם מקסי סינגלים ישראליים מסחריים (כמו אלה שצויינו בדוגמאות שלעיל) נחשבו בטעות כתקליטי שדרים, בשל נדירותו של פורמט המקסי סינגל בהדפסה ישראלית.

תקליט השדרים הוא פורמט ישראלי ייחודי, הנובע מכך שייצור התקליטונים בישראל הופסק בשנות ה- 70. אם בארה”ב ובאירופה ניתן היה לקחת תקליטון מסחרי, להטביע עליו חותמת “לא למכירה” ולשלוח אותו לעיתונאים ולתחנות הרדיו, הרי שבישראל אפשרות זו לא היתה קיימת, ונוצר צורך להעביר לתחנות הרדיו שירים חדשים לשידור, שטרם הופיעו על תקליט מסחרי. כך נולדו תקליטי השדרים הראשונים בסוף שנות ה- 70. בתחילה היו תקליטי השדרים מינימליסטיים מאוד, וכללו עטיפה ריקה (לעתים עטיפה חומה “הפוכה”, שבצידה הפנימי ניתן לגלות עטיפה של תקליט אחר) שעליה נכתבו שם השיר והאמן בטוש ובכתב יד. תקליטי שדרים אחרים כללו עטיפה חלקה שעליה הודבק דף מידע. לחלק מחברות התקליטים היה פורמט קבוע לתקליטי שדרים, שכלל גרפיקה בסיסית שבתוכה הודפסו פרטי תקליט השדרים הספציפי, לרוב בהדפסה בצבע אחד על מנת לחסוך בעלויות. לקראת סוף שנות ה- 80 ותחילת שנות ה- 90 שודרגו העטיפות של חלק מתקליטי השדרים, וחלקם כוללים גרפיקה מורכבת והדפסה בצבע מלא. תקליטי שדרים רבים הופקו על ידי חברות התקליטים השונות, אך קיימים גם  תקליטי שדרים רבים מאוד שיצאו בהוצאה עצמית, במימון האמן ומתוך תקווה שהשיר יהפוך ללהיט, תקווה שלרוב לא התממשה. לעתים בוצעה הדפסת תקליט השדרים העצמאי על ידי אחת מחברות התקליטים, כך שהוא כולל תווית (לייבל) עם לוגו של החברה, אך דבר זה כשלעצמו לא מעיד על כך שהתקליט אכן הופק על ידי אותה חברת תקליטים.

הסטנדרט של תקליט השדרים הוא תקליט בגודל “12 שעליו שיר אחד בלבד במהירות 33⅓ סל”ד, כאשר הצד השני חלק. עם זאת, קיימים גם תקליטי שדרים במהירות 45 סל”ד, תקליטי שדרים הכוללים יותר משיר אחד על צד אחד כאשר הצד השני ריק, ותקליטי שדרים הכוללים שיר אחד (או יותר) על כל אחד מצידי התקליט. עוד ראוי לציין בהקשר זה את הטריק שהיה נהוג על ידי אמנים עצמאיים, שרצו לחסוך בהוצאות. כך כותב יורם מארק-רייך, מנהיג להקת “קילר הלוהטת” באתר האינטרנט שלו:

“מתוך חיסכון הדפסנו את “יורדים עלייך כסאח”, “עיר של בתולות” ו”תני לי אהבה” על אותו תקליט ויניל, ורק החלפנו מדבקה ועטיפה בכל פעם שהוצאנו שיר אחר לרדיו. את שני השירים האחרים הצמודים לשיר שאותו הגשנו, שרטנו היטב כדי שלא יוכלו לשמוע או להשמיע. אגב, כך עשו גם אמנים אחרים באותה תקופה. העלויות היו גבוהות מאוד”.

אגב, קיימים גם עותקים של תקליטי שדרים אלה שאינם שרוטים.

 

תקליטי שדרים ישראליים, המציגים רמות שונות של גרפיקה. למעלה מימין לשמאל – כיתוב בכתב יד על עטיפה חומה ממוחזרת; הדפסה בסיסית ללא תמונה; עטיפת חברה ג’רנית עם כיתוב בכתב יד. למטה מימין לשמאל – תבנית קבועה של חברת התקליטים + תמונה והדפסה בצבע אחד; גרפיקה ייחודית בשני צבעים; גרפיקה ייחודית בצבע מלא וברמה גבוהה.

עד כאן באשר לפורמטים הבסיסיים של התקליט. על פורמטים נוספים, כגון ויניל צבעוני ותקליט תמונה (Pictures Disc), כמו גם על ההבדל בין בוטלג לבין זיוף – במאמרים הבאים בסדרה.