על רוברט פלנט ואליסון קראוס ובאופן כללי על שיתופי פעולה

אלעד איזנשטיין

שיתופי פעולה בין שני אמנים מעולמות או דורות שונים, טוב או רע? מסקרן או מעצבן?
זה עבד מעולה ב ALL THE ROADRUNNING, האלבום המשותף של מארק נופלר (דייר סטרייטס) וזמרת הקאנטרי אמילו האריס מ 2006,
זה עבד לפרקים קצרים ב Foreverly, אלבומם המשותף של בילי ג’ו וויליאמס (GREEN DAY) ונורה ג’ונס מ 2013 וזה היה אסון קטסטרופלי ב LULU של לו ריד ומטאליקה מ 2011.
רוברט פלנט, הסולן המיתולוגי של לד זפלין, כבר לא יכול להגיע לגבהים ווקאליים מימי צעירותו וחייבים לאמר לזכותו – הוא גם לא מנסה.
פלנט מתאים את המוזיקה שהוא יוצר היום לגוון והיכולת הנוכחית של הקול שלו, מצוייד בשותפה שמשלימה אותו והכי חשוב – בשירים מעולים.
האלבום הופק על ידי טי בון בארנט ושולבו בו שירים של ג’ין קלארק, טאונס ואן זאנדט, האחים אוורלי ועוד.
הקאנטרי של קראוס והרוק של פלנט, בקו הדמיוני והאינסופי שבין נאשוויל להאמרסמית’, מצליחים להתחבר, לגעת, לגרום להנאה ממתיקות צלילים אמיתית ולגרום לנו למחוא כפיים לרוברט פלנט, שגם היום מצליח לעשות מוזיקה לא מתפשרת.